" /> Ofek Groups - אלימות חברתית - מבט פסיכואנליטי
אלימות חברתית - מבט פסיכואנליטי

חני בירן

בהרצאה זו אנסה להתבונן באלימות הקיימת בין חלקים שונים בתוך החברה הישראלית, וכן באלימות בין שני העמים בארצנו, מתוך הנחה שקיים קשר חזק בין שני המרחבים הללו. הרצאה זו עוסקת באלימות שבין חלקי החברה, ולא באלימות ברמת הפרט.

אחת התופעות העיקריות אשר מולידות אלימות חברתית היא תופעת המסיפיקציה (massification). המסיפיקציה היא מנגנון הגנה חברתי אשר זוהה על-ידי ארל הופר, פסיכואנליטיקאי החי בלונדון. המסיפיקציה היא סוג של התלכדות והתמזגות בתוך קבוצה גדולה עד כדי אובדן הגבולות שבין חברי הקבוצה. ההתמזגות מלווה בלהט יצרי ובתחושה אומניפוטנטית וגרנדיוזית. חברי הקבוצה שואבים ביטחון וכוח מעצם היותם חלק ממסה גדולה. המסה אמורה להציל אותם מהכחדה. הצלה זו כה מרגיעה ומתגמלת, עד כי חברי הקבוצה מוכנים להפסיק לחשוב בכוחות עצמם; כלומר, הם מוותרים על כל ביטוי לאינדבידואליות - כל ביטוי לחשיבה עצמאית נמחק, והתמורה היא בהיותם חלק משלם גדול ורב-עוצמה. המסה הגדולה מונהגת בדרך-כלל על-ידי אידיאולוגיה ועל-ידי מנהיגים. באופן פרדוקסלי, תוך שזו מגוננת, היא גם מגבירה את חרדות הכיליון המאיימות מבחוץ. ככל שהקבוצה מלוכדת ואחידה יותר, כך העולם בחוץ נחווה כמסוכן ועוין יותר.

מנגנון המסיפיקציה הוא למעשה פיתוח והרחבה של הנחת היסוד של פייר טורקה. טורקה, שפעל ויצר במכון טביסטוק, טבע בשנות השבעים את המונח אחדיות (oneness), המתייחס לצורך של חברי הקבוצה לחוות חוויה אוקיאנית של אחדות, מתוך תחושה שאם כולנו נהיה אחד, תבוא הישועה.

תרומתו הייחודית של הופר היא בחקירת תהליכים בחברה הרחבה, תהליכים המתרחשים בלא-מודע החברתי של עם שלם, מעבר לתהליכים הנחקרים בקבוצה הגדולה נוסח טביסטוק. בחברה הרחבה, המסיפיקציה היא בעיקרה תולדה של טראומה שהתרחשה במציאות, ואינה רק הנחת יסוד המבוססת על חרדות ופנטזיות. כלומר, המסיפיקציה מופיעה בחברה בה התרחשה טראומה במציאות או הצטברו פגיעות טראומטיות לאורך שנים.

מהי טראומה חברתית? טראומה חברתית היא טראומה שלא נחוותה ברמה האישית, ובכל זאת היא טראומה. זוהי טראומה המחלחלת דרך האקלים החברתי, דרך התקשורת, דרך הספרות והקולנוע, דרך טקסי זכרון המנציחים את טראומות העבר. כל החברה הישראלית עוברת טראומה מצטברת כאשר אוטובוסים הנוסעים בלב שגרת החיים מתפוצצים על נוסעיהם. בני העם היהודי חווים את טראומת השואה עד עצם היום הזה. כל יהודי מרגיש כאילו הוא היה שם. בכל פעם שיהודים מהארץ ומהעולם השתתפו במטריצת החלום החברתי, מודל החקירה שיצר גורדון לורנס, אחרי זמן מה עלו חלומות על השואה. אם השואה מופיעה כה חזק בחלומות, סימן שהשואה עדיין כאן.

בחרתי לפתוח במסיפיקציה משום שבבואנו לדון באלימות חברתית בעיתוי הנוכחי, לא נוכל להתעלם מכל מה שחווינו סביב ההתנתקות.

מה היו ביטויי המסיפיקציה בקרב המתנחלים?

      1.    בחירת צבע אחד, המזהה מי לנו ומי לצרינו.

2.      צעדות, הפגנות, התכנסויות המוניות באווירה אופורית ולפעמים גם אקסטטית.

3.      שימוש בסמלי השואה, שהגבירו שנאה מבחוץ ולכידות מבפנים.

4.     תפילות בציבור במסות גדולות, מתוך להט משיחי ואמונה בנסים.

5.   ריקודים ושירים, התרוממות רוח; התבטאויות דוגמת זו של הרב קמינצקי: "השבוע שברנו שיאים  חדשים של אמונה", כאילו אמונה היא תחרות אולימפית.

6.    הוקעה והוצאה אל מחוץ למחנה של חיילים דתיים אשר השתתפו בפינוי.

7.    "שומעים את משק כנפי ההיסטוריה, מבטלים את רוע הגזירה בכוח האמונה"; כלומר, שימוש בביטויים גרנדיוזיים, הנותנים תחושה שהמתנחלים הם מסה ענקית ורבת-עוצמה ובכוחם להביאנו אל ימות המשיח.

המסיפיקציה היא ההגנה הטבעית והמובנת מאליה, כאשר חיים תחת איום. אני מאמינה שאיזכור השואה היה אותנטי, ושהמתנחלים חוו את הגירוש מבתיהם כחורבן. הם חוו חוסר-אונים, ולא נשאר להם אלא להתלכד ולהיאחז באמונה. האמונה סחפה אותם לסוג של שמחה מאנית כהגנה מפני כאב. כאב הפינוי  ברמה האנושית, הוא אכן בלתי-נסבל.

המסיפיקציה היתה מנגנון ההגנה הטבעי והרלוונטי, והיא הקלה על המתנחלים לעבור טראומה של פינוי והריסת בתיהם. במובן זה יש לה תפקיד חשוב. הבעיה היא שהצטברות הטראומות של אובדן, גירוש וכליה לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, הובילה לפירוש אגרסיבי של הדת. הדת, במקום להיות רוחנית, מתערבבת עם רכושנות, בעלות וכיבוש. מהרגע שהאמונה הדתית הופכת את האדמה לקדושה, גדלה החרדה מפני גירוש ופורצת אלימות קונקרטית, שאינה מקבלת פשרות ואינה מוכנה לדיאלוג. אלימות זו ניזונה מהיסטוריה של גירושים, גזירות ופוגרומים השזורים בזכרון החברתי. המתנחלים חוו שחזור של טראומות עבר, ורבים מהם באמת לא הבינו למה מגרשים אותם; מדוע המדינה גומלת להם באכזריות כשהם שומרים על אדמת הקודש. בתוך מערכת הערכים שלהם, החוויה היא אכן קטסטרופלית. כל מי שלא מסכים עם האידיאולוגיה של קדושת האדמה, אינו יכול להתמזג איתם, ונשאר מחוץ למחנה כזר וכאויב. מתהליך זה אנו מבינים שכאשר המסיפיקציה בשיאה, אין אפשרות לשיח, והאלימות פורצת מתוך להט האמונה. כל העולם שמחוץ למחנה, הופך לאויב.

ביטויי האלימות שפרצו מתוך המסיפיקציה הופיעו בצורות שונות: חלקן מתונות יותר, כמו הפרעות בצמתים, וחלקן חמורות יותר, כלפי הכוחות המפנים, שם הופגנה אלימות פיזית ומילולית בו בזמן; אחרות חמורות מאוד כלפי פלשתינאים בשטחים ובישראל. כאשר המסיפיקציה בשיאה, יש גם יחידים הנותנים פירוש למצב בכיוון המצביע על פסיכוזה חברתית. שני אנשים הציתו את עצמם, נערים איימו בהתאבדות בטביעה, מעביד רצח את עובדיו הפלשתינאים, ומחבל יהודי רצח ארבעה אנשים באוטובוס בשפרעם. כל האירועים הללו ניתנים לפירוש רק על רקע הלכידות המשיחית החד-משמעית, אשר נותנת לגיטימציה למעשי טירוף אלימים בתוך שגרת החיים הנורמלית. האידיאולוגיה שאינה מובנת לעומק על-ידי קבוצות לא בשלות, דוגמת נערי הגבעות, נותנת כיסוי לצעירים מופרעים אשר בחסותה פורקים את התוקפנות של גיל ההתבגרות, מיידים אבנים, מבעירים צמיגים ומהווים מעין תמונת ראי של ילדי האינתיפאדה הפלשתינאים.

המסיפיקציה, אם כן, היא מנגנון הגנה חברתי הנובע מן ההיסטוריה הטראומטית של העם היהודי שטרם מצא מנוחה. לכן, בעיית המתנחלים לא נובעת רק מן המתנחלים אלא מן הדינמיקה החברתית הלא-מודעת של החברה הישראלית כולה. החברה כולה זקוקה למשיחיות, החברה כולה זקוקה לקבוצה יצרית ולוהטת הנלחמת עבור כולנו. עצם העובדה שההתנחלויות קיימות כל השנים, זה אומר שהן מייצגות חלק הקיים בחברה ונוח להפקיד אותו בידי המתנחלים. זהו החלק החולם על עם יהודי גדול וחזק היושב בבטחון על אדמתו. וזהו גם ההיבט הכובש והבעלתני שנוח להתכחש לו, כל עוד אחרים מחזיקים אותו עבורנו.

השמאל הישראלי גם הוא, במידה לא פחותה, קרבן לטראומה החברתית המצטברת. אך השמאל משתמש במנגנון הגנה הפוך למנגנון המסיפיקציה. מול המסיפיקציה, מעמיד ארל הופר את האגרגציה aggregation)) כדרך הפוכה להתגוננות מפני טראומה. האגרגציה מאופיינת על-ידי דרגה מינימלית של מעורבות חברתית. במצב של אגרגציה החברה מאופיינת בתאים קטנים ומסוגרים שאין קשר רגשי ביניהם. זו חברה מנוכרת ואדישה, השמה דגש על אגוצנטריות, ולכן היא למעשה מפוררת. הדרך לשרוד היא לצמצם עד למינימום את הגירויים החברתיים הבאים מן החברה הרחבה. הביטויים הבולטים בשמאל הישראלי לתופעת האגרגציה הם למשל, אובדן הקהילה, היעלמות חיי השכונה, תקשורת אינטרנט עם פחות ופחות מגעים אנושיים, אנשים שמכריזים: "הפסקתי לצפות בטלוויזיה, והפסקתי לקרוא עיתונים", דאגה לתא המשפחתי הקטן בלבד, שאיפות בעיקר בתחום הכלכלי ובתחום הקריירה, תוך אדישות לעוני ולמצוקות החברה. מנגנוני ההגנה הם בעלי גוון אוטיסטי, מזכירים במהותם את מנגנון האנקפסולציה של טוסטין; כלומר, ניסיון להיכנס לתוך קליפה בלתי-חדירה. מנגנונים אלה באים למנוע הצפה של גירויים בלתי-נסבלים. כך קורה שהמפה של החברה הישראלית מתארת שני קצוות שאינם נפגשים; שני קצוות המייצגים תרבויות מנוגדות. בעוד במסיפיקציה יש מינימום אינדיבידואליות והתמזגות בחברה, באגרגציה יש עודף אינדבידואליות וניתוק מן החברה. מנגנון זה תואר גם על-ידי גורדון לורנס תחת השם Me-ness. כלומר, התרכזות האדם בתוך עצמו והימנעות מכל מגעים חברתיים.

השמאל התפורר גם בגלל התמוטטות הקיבוץ המסורתי, אשר בו החברה היתה מעל היחיד. תהליכי ההפרטה בקיבוצים היו טראומטיים ופוררו את הקהילה המגוננת. הסוציאליזם שאיפיין את ישראל נחלש, דבר הבא לידי ביטוי בצמצום משמעותי של התקציבים ושל התקנים בכל משרדי הממשלה והעיריות שמטפלים בשכבות החלשות. השמאל הישראלי גם לא הראה עד היום סימני התאוששות מרצח רבין. מנובמבר 1995 נכנס השמאל לעידן של חולשה והתפוררות.

רצח רבין  שינה באופן דרמטי את מפת האלימות החברתית. רצח המנהיג, במושגים פסיכואנליטיים פירושו רצח האב, רצח הסמכות. הסמכות היא הגבול שאין לעוברו. היא מסמלת את החוק ומחזיקה את גבולות המציאות. רצח הסמכות גורר בעקבותיו תהליכים בלתי-שפויים, המחלחלים באופן סמוי אל תוך המרחב החברתי. הטירוף מתבטא בתחושות כוח ואומניפוטנטיות. אם אפשר לרצוח מנהיג, אפשר לרצוח גם את הדיאלוג ולפנות לאלימות. השמאל לא הצמיח מנהיג חדש שיעצור את השיגעון, שימלא את החלל שנפער.

ביון טבע את המונח link כדי לתאר את המרחב בין שניים היוצרים יחד דבר חדש. הלינק או החיבור הוא המרחב הנחוץ כדי שיתקיים מפגש פורה, כדי שדבר חדש יוולד. השניים יכולים להיות שני בני אדם או שני רעיונות או שני חלקי חברה או חברה ומנהיג או קבוצה וחבר בקבוצה. יחסים שפויים מתנהלים כאשר כל צד שומר על הזהות שלו והעצמיות שלו, וגם מוכן לקבל הפרייה והזנה מן הצד השני, השונה ממנו. זהו מרחב חיוני כדי שתהיה צמיחה. בשני הקצוות שתיארתי מתרחש תהליך מסוכן שביון קורא לו בשם "התקפה על החיבורים". במסיפיקציה היחיד נבלע, ואין לו מרחב של חיבור ודיאלוג. הוא לכוד בחוויה טוטלית ואין לו דיבור עם הקבוצה. הוא ממוזג עם הקבוצה. באגרגציה מאבדים החיבורים את חיוניותם ולמעשה הופכים לשטח מת. אין דיאלוג ואין הפרייה בין היחיד לבין החברה. התקפה נוספת על החיבורים באה לביטוי בחוסר הקשר בין שני חלקי החברה שתיארתי, החיים בשני עולמות נפרדים ללא מפגש וללא שיח.

מפגש בין שני חלקי החברה לא מתאפשר גם משום שהנתק ניזון מנרקיסיזם תרבותי חברתי. הנרקיסיזם התרבותי הוא הכוח בתוכנו, הדוחף אותנו להעריך הערכת-יתר את  החברה בה אנו חיים. ההתפעלות היא מאלה הדומים לי, מאלה החושבים כמוני, מאלה המצביעים עבור המפלגה שלי, בעלי השכלה ומעמד כלכלי כמו שלי, החיים בסגנון החיים שלי. הנרקיסיזם התרבותי הוא כוח הדוחף לשנאה כלפי השונים ממני. האופי המובחן של תרבות אחת מקבל אישור דרך הפחתה בערכה ודחייתה של תרבות אחרת. השונה ממני, שאותו אני כמעט לא פוגש במציאות, הופך אובייקט נוח להשלכות. כל מה שקשה לנו לסבול בתוך עצמנו אנו משליכים על התרבות השונה מאיתנו. רוע, אגרסיה, חולשות, נחיתות, הכל מושלך על האחר, אותו כמעט אין אנו פוגשים במציאות, אך בונים סביבו אינספור סטריאוטיפים. עמדה נרקיסיסטית נובעת מעמדה של עליונות ולכן חוסמת דיאלוג עם האחר, הנתפס כנחות ממני.

החסר בדיאלוג בין חלקי החברה הישראלית הוא רק גירסא מתונה לחוסר הדיאלוג בין שני העמים באזורנו. כל מה שתיארתי בתוך החברה שלנו מועצם כשמדובר באויב. אני מאמינה ששני המרחבים מקרינים זה על זה. כאשר אנו חשופים למלחמה מתמדת עם החברה הפלשתינאית השונה מאיתנו, מלחמה זו מקרינה גם על השנאה בתוכנו, כלפי כל שונות באשר היא. הנרקיסיזם החברתי מתחזק מול הפלשתינאים ומתפתח לפחד מהזר. אלה גרעינים מסוכנים העלולים להוליד מנטליות פשיסטית. כלומר, שנאת האחר ורצון להשמידו רק משום שהוא שונה.

שני העמים חוטאים באותו חטא הנובע מהחזרתיות הבלתי-נסבלת של אלימות האחד כלפי האחר. אלימות זו מוזנת על-ידי פנטזיות גדלות ואומניפוטנציה, על-ידי תחושות שאפשר להכחיד או לסלק את העם השני, כך שהאדמה תהיה שייכת לי ורק לי. עמדת האומניפוטנט היא תמיד עמדה של אחד הבטוח שהאחר מיותר. לכן בעמדה של האומניפוטנט אין הכרה בגבולות ובמגבלות. קיומו של השני מוכחש, אין מקום לדיאלוג, ואין מקום לשניים. האומניפוטנט זקוק אך ורק לעצמו. הוא רואה עצמו בדרגת אלוהים. זוהי פנטזיה מסוכנת שתוצאותיה הרות-אסון.

הדוגמא החריפה ביותר היא ארגוני הטרור. ארגוני הטרור נולדו מתוך מצוקה וייאוש. תהליכי המסיפיקציה של ארגוני הטרור מגינים עליהם מפני תחושות חוסר-האונים והחולשה, ומעניקים לאנשיהם אשליה של עוצמה וכוח, המלווים בלהט דתי ובמלחמת קודש. תהליכי המסיפיקציה בארגוני הטרור נובעים אף הם מאמונה דתית. ארגוני הטרור נולדו מתוך חברה מדוכאת ומושפלת, הסובלת ממצוקה כלכלית ותרבותית לאורך שנים. מסיבה זו תהליכי המסיפיקציה ותוצאותיהם האלימות קיצוניים לאין-ערוך מן התהליכים העוברים על המתנחלים. מראש ברצוני לסייג את ההשוואה, אך בכל זאת להצביע על נקודות דמיון בין התהליכים. תרבות המתנחלים הרבה יותר מתונה ופחות אלימה, אך כאשר בני נוער מתנחלים צועקים לעבר החיילים "סרב פקודה ולך לגן עדן", הרי עוברת בנו צמרמורת. הגמול בגן העדן מהדהד באוזנינו מוכר מהתרבות של העם השכן. לכן, למרות שקשה מנשוא להודות בכך, כאנשי מקצוע עלינו לזכור שיש גרעין משותף בדינמיקה של שתי החברות הללו. שתיהן מונעות מלהט דתי משיחי, ושתיהן מעמידות את האדמה מעל חיי האדם ומעל החוק. כאשר האידיאולוגיה חריפה וקיצונית היא אפילו עומדת מעל האינסטינקט של ההורה שחייב להגן על ילדיו ולא לחשוף אותם לפגיעות בגוף ונפש. את השימוש בילדים אנו רואים לא רק אצל הפלשתינאים, אלא בגירסא אחרת גם אצל המתנחלים. אני מדגישה שיש כאן גירסא מתונה מאוד מול גירסא קיצונית ביותר, אך מאז הרצח באוטובוס בשפרעם, נדלק אור אדום. הדמיון בתהליכים דורש מאיתנו לא להיות שאננים מול האלימות בחברה שלנו המחקה את סגנון האלימות  של האויב.

תוך שאני משווה, עלי, כאמור, גם לסייג את ההשוואה, שכן בארגוני הטרור הגיעה תרבות הכחשת  המוות למחוזות של טירוף. ארגון הטרור בונה לעצמו פנטזיה של חיים בעולם מושלם. בפנטזיה של חברי הארגון הם חיים בעולם בו אין חרדה, אין הכחדה, אין תחושת מורטליות, הכל אפשרי. הפונקציה הבסיסית המקופלת בתרבות ובמנטליות של ארגוני הטרור היא לספק לחברי הארגון משמעות וכיוון. לתת לחברי הארגון תחושה של ערך נרקיסיסטי, בתוכו ניתן להשכיח מחברי הארגון שהינם בני תמותה וליצור אשליה של חיי נצח.

פרויד קורא למצב בו אנו יוצרים ייצוג של עולם כזה טוב, מצב של ego-ideal. זהו עולם בו אין פגיעות ואין סופיות. המושג ego-ideal דוחה ומדחיק את ה-real self. אידיאל האגו בארגוני הטרור ממומש על-ידי המתאבדים שחדלו להיות בקשר עם הביטוי הטבעי והספונטני של עצמם כבעלי רצון חיים. המתאבד הופך מסובייקט לאובייקט. הוא הופך לאובייקט  כדי להיות אידיאלי בעיני שולחיו. שולחיו הם רובם ככולם גברים מבוגרים לפחות בדור אחד ממנו, מייצגים את דמות האב האידיאלי, האומניפוטנטי, המקבל גיבוי מאלוהים וממלא שליחות אלוהית. האבות האידיאליים העומדים בראש הארגון נותנים למעשי הפיגועים והרצח הילה של טוהר וקדושה. המחבל שואף להיות הזרוע שמממשת את האידיאל.

המחבלים המתפוצצים שנשלחים על-ידי הארגון, בזמן היציאה לפעולה ובזמן האקט עצמו, עוברים  ממסיפיקציה למצב נפשי של אגרגציה. המחבל לא היה יכול להרוג מסה כזו ללא ניכור מוחלט מעצמו ומסביבתו. המתאבד חייב לאבד את הקשר עם הצד האנושי שלו. הוא חייב להיות בחוסר חיבור מוחלט עם רגשותיו כדי לבצע פעולה כזו. כך אנו רואים הן את הניגוד והן את הקירבה בין שני מנגנוני הגנה אלה מאחוריהם יש מציאות טראומטית. המעבר ממסיפיקציה לאגרגציה הוא מושלם. משייכות סוחפת ודביקה לפירוק לרסיסים של עצמו ושל קורבנותיו. עדות מעניינת לתופעה זו אפשר למצוא אצל מחבל שלא הצליח להתפוצץ וישב בכלא הישראלי. בזמן שהותו בכלא התברר שהוא אוהד כדורגל מושבע. המראיין שאל אותו, אם היה מסוגל להתפוצץ בתוך קהל אוהדי כדורגל בזמן משחק, והוא ענה שלא היה מסוגל לבצע רצח כזה. כלומר ברגע שמופיעה זהות קולקטיבית שעמה הוא יכול להזדהות, נעלם הניכור המוחלט, והאקט אינו ניתן לביצוע. פעולות רצח והתאבדות מתוכננות מסוג זה, אינן מבוצעות תוך להט יצרי אלא תוך דה-פרסונליזציה ודה-הומניזציה הן של הקרבן והן של המתאבד ביחס לעצמו. זו פעולה קרה, מחושבת,  מכנית ורובוטית.

לאחר מות המתאבד, הוא הופך לשאהיד ותהליכי המסיפיקציה חוזרים. השאהיד נאהב על-ידי כל חברי הארגון רק לאחר שהצליח לבצע את המשימה. אז הוא מתפרסם בשמו הפרטי, הוא מופיע בקלטת בקול בטוח ובפנים חסרי הבעה ומצטט את המנטרות של הארגון. אוהבים אותו, סוגדים לו, ומשפחתו זוכה בכבוד, בתשומת-לב ובסיוע כספי. קול הארגון מדבר מגרונו. אין לו אמירה אישית. כל השאהידים נראים ומדברים בדפוסים קבועים. דרך השאהיד הארגון מהופנט ומוקסם מבבואת עצמו. השאהיד נע בין שני קצוות מוחלטים. אם יהיו לו שאלות או ספקות, הוא לא יוכל להיות שאהיד.

הזדווגות רוחנית עם רעיון שנועד להוליד גאולה מעלה אסוציאציות לדברים שכתב ביון ביחס ל-pairing. הזיווג, לפי ביון, תפקידו להסיח את הדעת ממה שקורה כאן ועכשיו, במציאות, אל איזו התרחשות עתידית הנסמכת על תקוות שווא. בעקבות הזיווג יוולד עולם בו כולם יהיו מאוחדים תחת כנפי אמת אחת שתביא מרפא לכל המצוקות, כגון: כולם יאמינו באללה. אם ביון היה חי עמנו כיום, כיצד היה מתייחס למשגל אידיאולוגי הזורע טרור ואימה מהסוג שהתפתח על-ידי המתאבדים המתפוצצים? אפשר לשער כי ביון היה מוסיף להשערת ה-pairing שלו את הסימן מינוס (-). כלומר: הזדווגות מינוס היא זו המולידה, במקום משיח, סוג של מפלצת השואפת להשמיד חיים. יש להזכיר שהטרור מהסוג שתיארתי כאן, חריף יותר ברמה הגלובלית. הטרור הבינלאומי שואב כוחו מהזדווגות רוחנית אקסטטית עם אידיאולוגיה דתית קיצונית.

ביון מדבר על אובייקטים ביזאריים בעולמו של הפסיכוטי. אלה אובייקטים שאינם קיימים במציאות אלא מופיעים כסוג של הזיה. לעתים אלה אובייקטים דוממים העוברים אנימציה או פרסוניפיקציה. לעתים אלה אובייקטים אנושיים שהופכים לחפצים. זהו עולם מיוסר, בו טושטשו הגבולות בין חי לבין דומם. מאז הפסיקו המלחמות להיות מלחמות בין צבאות והפכו למלחמות בתוך החיים האזרחיים, נראה לי שהאובייקטים הביזאריים הם לא רק הזיה, אלא הפכו למציאותיים. נתתי להם את השם realistic bizarre objects. אלה אובייקטים המעידים על סוג של פסיכוזה חברתית. מי היה מאמין לפני ספטמבר 2001 שמגדלי התאומים יתמוטטו בבוקר שגרתי אחד? מי יכול לעכל תמונות של אוטובוסים מתפוצצים בתוך שגרת היומיום? הגבול בין הזיה למציאות מיטשטש. הגבול בין משחקי מחשב וירטואליים לבין המציאות מיטשטש. אנו חיים במציאות מעוררת חרדה ועוברים טראומות וסיוטים  שקודם-לכן היו מנת חלקם של הפסיכוטים בלבד. האלימות הפוליטית והחברתית היא אנונימית וקורבנותיה שרירותיים. פיגועי הטרור הורגים את מי שבמקרה היה בסביבה. אין לי ספק שמעטפת חברתית טראומטית כזאת תורמת לאלימות  ברחוב.

בארץ הולכת וגוברת תופעת האלימות ללא סיבה וללא מניע. רוצחים ברחוב אדם זר בגלל שטות. גם זו תופעה ביזארית. אדם ניגש לצעיר בקניון ואומר לו שנפל לו שטר של 100 שקל. הם זרים. מעולם לא נפגשו. צפוי שהצעיר יאמר תודה. במקום תודה הוא מוציא סכין ורוצח. זה רצח אנונימי. הוא לא יודע אפילו את מי הוא רוצח. המשפחות של הקורבנות השרירותיים הללו הקימו עמותה. מעבר לתמיכה שהם נותנים זה לזה כקבוצה, הם חסרי-אונים לחלוטין. אין להם אויב שאפשר לזהות אותו, לעשות איתו משא-ומתן או להבין את מניעיו. האויב במקרה זה רצח מסיבה פשוטה, כמו בגלל מלה שנאמרה, או סכסוך בתור לטלפון הציבורי, או כל גורם אחר חסר משמעות. אפשר לרצוח בכל מקום, בקניון, בחניון, במועדון. בהקשר של הרצאה זו, אני מעלה השערה שמקרי רצח שרירותיים, אנונימיים, מסיבות טריוויאליות, המתרחשים בתוך שגרת היומיום במקומות נייטרליים, ללא סיבה, ללא מניע, ללא הכרות עם הקרבן, הם ביטוי חריף לאגרגציה, ומהווים תגובת ראי לאלימות החברתית שתוארה בהרצאה זו. האלימות החברתית המופעלת כלפי קורבנות מקריים על רקע אידיאולוגי, סוללת את הדרך לרצח של קורבנות מקריים ואנונימיים בתוך החברה. הטראומה הנובעת מן האלימות החברתית היא כה עזה עד שהיא משתחזרת ברמת הפרט ברחוב. אנשים עם נטייה לאלימות שואבים לגיטימציה ועידוד מהאלימות החברתית שאף היא מופעלת בשרירותיות כלפי קורבנות אנונימיים.

עד כה התייחסתי לתהליכים קשים בלתי-מודעים ברמה החברתית המביאים לאלימות ומונעים דיאלוג. עכשיו ברצוני להתייחס לכמה נקודות אור שחווינו לאחרונה במרחב החברתי.

לאורך תהליך ההתנתקות, ראינו תהליכי טרנספורמציה שמנעו אלימות ותיעלו את הזעם לדיאלוג, בעיקר בזכות התנהגות הצבא והמשטרה. מתחילה, היתה התייחסות רצינית להיבט הנפשי של הפינוי. תהליכי ההכנה שעברו המפנים, תוך התחשבות ברגשותיהם של המפונים, יצרו כניסה רכה לתוך התהליך. כפר מימון היה אירוע מכונן בתהליך הפינוי. המפנים סימנו את הגבול ונמנעו מאלימות. בעמידה שלהם היתה גם אחזקה, כמו שהורה מסמן גבול לילד שמתפרע, באסרטיביות, בנחישות ובלי אלימות. אחרי שלושה ימים התפזרו המפגינים אך לא בתחושת השפלה וכשלון, אלא בתחושה שאיפשרו להם להביא לידי ביטוי את כאבם. הדרך בה פעלו הכוחות המפנים היתה אנושית ומכילה. המגע האנושי, האמפטיה לכאב, הכניסה בלא נשק, כל אלה פעלו בצורה מרגיעה ומנעו הסלמה של אלימות. גם במקומות הקשים בהם ציפו לאלימות, התנהגות צה"ל והמשטרה פוגגה את הזעם. מול תופעות המסיפיקציה, לא נהג צהל באגרגציה, לא פעל תוך ניכור, אלא מיתן את הרוחות. היו תמונות רבות נוגעות ללב. אי-אפשר היה שלא לחוש בכאבם של המתנחלים.

התנהגות הצבא איפשרה גם את התחלת המעבר מביטויי אלימות לביטויי אבל ולהתחלה של השלמה. האבל הכרחי, הוא זה שממיס את האלימות. כאשר מתחילים להתאבל על מה שאבד, מתחילה השלמה עם מגבלות המציאות. נחישות הכוחות המפנים יצרה הרגעה. התנהגות הצבא והמשטרה התאפשרה בזכות המנהיגות של שרון, שהיה ברור ותקיף בעמדותיו. המנהיג הוא זה שמאפשר מעבר מפנטזיות אומניפוטנטיות להכרה בגבולות ומגבלות. בכוחו של מנהיג לעזור לחברה לעבור מאלימות ליכולת לכאוב ולהתאבל. מנהיגות באה לביטוי כאשר מנהיג שוחה נגד הזרם בלי לפחד. מנהיגות באה לביטוי במהלכים הבלתי-צפויים המביאים לשינוי. לכן, בסוגיית ההתנתקות, גילה שרון יכולות של מנהיג הרואה קדימה ומוכן לשנות עמדה. במובן זה, הוא הממשיך של מורשת רבין.

שינוי ממדרגה גבוהה יותר יתרחש כאשר ההשתתפות בכאב המתנחלים תבוא לידי ביטוי ביכולת לכאוב גם את כאב הפלשתינאים. ברגע שנוגעים בסבל, מתחילות הטרנספורמציות. מעגלי האלימות לא מאפשרים לדיכאון החברתי לחלחל לתודעה, והם משאירים אותנו חשופים לשנאה ופחד. המנהיג הוא זה שמצליח לחשוב קדימה בזמן תסכול וקושי. הוא זה שמכיל כאב, וממשיך לחקור ולהתבונן. המנהיג מוביל תהליכים. הוא מתרגם פיצול, פרנויה, שאיפות גאולה, משאלות גרנדיוזיות למצבים הניתנים לחשיבה. המנהיג מאפשר אינטגרציה ומיתון של הקצוות. הוא זה שמונע את התנועה הקשה בין אגרגציה למסיפיקציה. כל זה קורה כאשר הוא מתחיל להכיל את הטראומה החברתית ולוותר על משאלות הניצחון המובילות במוקדם או במאוחר לאסון. במקום שיש בו מנצחים ומנוצחים אין חיבור (link), ולכן לא יוולד דבר חדש. ניצחונות המשפילים ומדכאים עם אחר מביאים למבוי סתום.

תפקיד המנהיג הוא לאפשר לחברה לחיות תוך פרדיגמה של תשוקה ולמנוע הידרדרות לפרדיגמה של אלימות. כאשר מצבים אלימים משתלטים, תפקיד המנהיג הוא לדאוג לטרנספורמציה של מעגלי האלימות  בחזרה לרמה הגבוהה יותר של התשוקה. התשוקה היא רגש אנושי המלווה בלהט, בכמיהה ובעוצמה יצרית. התשוקה מניעה אותנו לחלום קדימה, לקוות, לרצות את הבלתי-מושג, לשאוף ליותר, לאהוב ולבנות. ללא תשוקה נעשים החיים רדודים ומאבדים מן החיוניות שלהם. גם האלימות מלווה בלהט. גם באלימות יש עוצמה יצרית. אך באלימות אין תשוקה. באלימות הופכת הכמיהה לתובענות חסרת פשרות והאהבה הופכת לאובססיה, לרכושנות ולצורך בבעלות.

מנקודת מבט פסיכואנליטית, עולה השאלה - מהי הדינמיקה מאחורי התשוקה המניעה קדימה, ומהי הדינמיקה מאחורי האלימות המביאה לחורבן?

באופן כללי ביותר, אנסה להראות שהתשוקה פועלת לפי עקרון המציאות ואילו האלימות פועלת לפי עקרון העונג. התשוקה קשורה למציאות. היא מכירה במה שאין ושואפת להתקרב אל הבלתי-מושג. התשוקה מלווה בחשיבה מטפורית, בחלום, בחזון ובדמיון. התשוקה מכירה גם במה שאינו ניתן להשגה ומפצה עצמה בעולם פנימי שיש בו יצירתיות וחיוניות. כאשר אדם מופעל על-ידי תשוקה הוא יכול לחלום על האובייקט גם כשאינו בר-השגה. המשוררים חלמו על ירושלים כפי שראו אותה בעיני רוחם. זהו סוג של קשר עמוק עם ירושלים המטפורית הקיימת כחזון, בלא צורך לכבוש את ירושלים הקונקרטית. כבר בשירת ימי-הביניים אומר יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב". הלב המטפורי המרגיש והחושב מייצר תנועה רגשית פנימית. כאשר אנו עוברים חוויה כזו, אנו ערים להתרחשות סוערת בתוכנו, אף אם נדע שלא נזכה באופן קונקרטי במושא תשוקתנו. כאן מופיעה היכולת לעמוד בתסכול ולהכיר בגבולות המציאות. התשוקה היא כוח מניע. היא מזינה את היצירתיות, ויוצרת על-ידי הדמיון אובייקטים חזקים ומשמעותיים אף יותר מהאובייקטים המציאותיים הקונקרטיים. כאשר המציאות אומרת: 'עד כאן', התשוקה מתעלת את התסכול לאפיקים מנחמים ואף מצמיחים.

בשונה מדינמיקה זו, האלימות אינה מכירה בגבולות המציאות. בשפת האלימות לא קיים המושג 'עד כאן'. האלימות פועלת לפי עקרון העונג. כלומר, לפי הצורך להשיג סיפוק מיידי ובכל מחיר. האלימות היא פעולה מלווה בזעם יצרי. מטרת הפעולה היא להשיג הכל ובאופן קונקרטי. אין כאן דחיית סיפוק, אין התחשבות במקומו של האחר. אין תהליך חשיבה ודמיון ואין עמידה בתסכול. מאחר שאין אפשרות להשיג הכל לפי עקרון העונג, הופכת האלימות לזעם חסר-רסן. זעם על המציאות ומגבלותיה, וניסיון להביא על מציאות מתסכלת זו הרס וחורבן. האלימות אינה מכירה בדיאלוג או בפשרה כלשהי. היא רוצה הכל, ואם אינה משיגה הכל, היא מעדיפה שאותו 'הכל' יהפוך ללא כלום. זהו ציר ללא רצף. יש בו רק הכל או לא כלום. זה עולם של דרך אחת ואמת אחת. עולם בו לא מתקיימות אמיתות שונות בכפיפה אחת.

בשפה הפסיכואנליטית, המנהיג מול החברה ניצב כמו שניצבת האם מול ילדיה. הוא צריך להכיל, לתסכל ולשים גבול. הוא זה שיש לו חזון, ורואה כמה מהלכים קדימה. המנהיג יודע להבחין בין שינוי קטסטרופי לבין מצב קטסטרופלי שהוא מצב סופני. שינוי קטסטרופי הוא בעל מאפיינים של קטסטרופה, אך מוביל לצמיחה חדשה. כאשר אנשי בבל נענשו ונפוצו לכל עבר הם חוו קטסטרופה. למעשה, העונש שקיבלו הוביל לשינוי קטסטרופי. בזכות תפוצתם לכל עבר נוצרו הקבוצות והשפות; נוצרה השונות ונפתח מרחב גדול לצמיחה שלא היה במגדל הגבוה והאחיד. פירוק ההתנחלויות נחווה כקטסטרופה, אך יש סיכוי שהוא יביא לצמיחה שלא התאפשרה בתנאי כיבוש.

אנו חיים בחברה של שלל שפות ותרבויות, השונות שבתוכנו תהיה מצמיחה כאשר המנהיגות והחברה יוותרו על המגדל האחיד המגיע לשמיים. כאשר חיים שפויים יתקיימו על הקרקע עם מגבלותיה, כאשר נלמד לעבור שינויים בלי להתפרק. כאשר נבחר בדיאלוג ונוותר על אלימות. זוהי כמובן תשוקה הבאה לביטוי בהבעת משאלה.

 
צור קשר מהיר
שם
טלפון
מייל